ניסיון, מומחיות, סמכות ואמינות
ארבעת המימדים שגוגל מתארת במסמכי מעריכי האיכות שלה כדי להסביר מה נחשב תוכן טוב.
Editorial Standard
הכללים הכתובים שלפיהם נכתב ונבדק תוכן באתר: מי כותב, על מה נשענים, מה מותר להבטיח. עמוד כזה הוא סיגנל אמינות שאפשר להפנות אליו. ראו תוכן ל-GEO.
עודכן:
כללי עריכה הם מסמך קצר שאומר איך התוכן באתר נוצר: מי כותב, על מה נשענים, מה נבדק לפני פרסום, מה מותר להבטיח ומה לא, וכל כמה זמן חוזרים לעמוד. זה לא מסמך שיווקי ולא הצהרת כוונות.
ברוב אתרי העסקים בישראל אין דבר כזה, ולרוב גם אין צורך במסמך של עשרה עמודים. מה שכן נדרש הוא שהכללים יהיו אמיתיים ושיהיה אפשר להצביע עליהם.
לעיתונות זה קיים כדי להגן על הקורא מפני עיתונאי. לאתר של עסק זה קיים מסיבה אחרת: בעל העסק הוא גם מי שמרוויח מהתוכן, ולכן הקורא מניח מראש שהתוכן מוטה. מסמך כללים הוא הדרך היחידה לומר איפה עובר הגבול, בלי להישמע כמו הבטחה נוספת.
בצד של מנועי AI זה מתחבר לניסיון, מומחיות, סמכות ואמינות. אלה קריטריונים להערכה אנושית במסמכי מעריכי האיכות של גוגל, לא ציון שמחושב, ומסמך כללים הוא אחד הדברים הבודדים שאפשר להראות בהם לאדם שבודק.
ויש כאן גם תועלת פנימית שלא מדברים עליה מספיק. עסק שמעסיק כותב חיצוני, או משתמש ב-AI לניסוח, חייב מסמך כזה פשוט כדי שהתוכן לא יסתור את עצמו בין עמוד לעמוד.
לא כמו בחדר חדשות. עמוד אחד, שש עד עשר שורות, בשפה של בני אדם. מה שצריך להיות בו: מי כותב בפועל ומה ההכשרה שלו, על אילו מקורות נשענים בטענות שאינן שלכם, איך מסומן תוכן שנכתב בעזרת AI אם כך נעשה, מה הכלל לגבי מספרים ומחירים, ואיך פונים אליכם כשמשהו לא נכון.
שורה אחת שווה יותר מכל השאר: מה אתם לא מבטיחים. עסק שכותב בפירוש שהוא לא מתחייב לתוצאה ומסביר למה, מייצר אמון שאי אפשר לקנות בניסוח.
המסמך צריך לשבת בכתובת קבועה, להיות מקושר מהתחתית של כל עמוד, ולהופיע ליד שם הכותב בעמודי תוכן.
מסמך שכתוב בו "אנו מקפידים על דיוק ומקצועיות" לא עושה כלום. הוא נראה כמו טקסט שהודבק, וקורא מנוסה מזהה את זה בשנייה.
מסמך שכתוב בו "כל מספר באתר נושא תאריך בדיקה, ואנחנו עוברים על עמודי המחירים אחת לרבעון" עושה משהו, אבל רק בתנאי אחד: שזה נכון. הצהרה שלא מקוימת גרועה מהיעדר הצהרה, כי היא נבדקת בקלות.
ההשפעה הגדולה של מסמך כזה אינה על מי שקורא אותו, אלא על מה שנכתב אחריו. ברגע שיש כלל שאומר שכל טענה על תוצאה דורשת מקור, מחצית מהניסוחים השיווקיים הרגילים פשוט לא עוברים.
זה מייצר תוכן שנראה אחרת. פחות הבטחות, יותר מספרים, יותר מקומות שבהם כתוב במפורש שלא ידוע. במקרה או לא, זה בדיוק סוג התוכן שנשלף לתשובות, כי הוא מכיל פרטים שאפשר לצטט במקום ניסוחים שאפשר רק להסכים איתם. ההתכנסות אל סוג התוכן שנשלף לתשובות היא מה שהופך מסמך כללים לכלי.
יש כאן גם משמעת פנימית. כותב שמקבל מסמך כללים לפני שהוא מתחיל שואל שאלות אחרות, ומחזיר טיוטה שדורשת פחות תיקונים. עסק שעובד עם פרילנסרים מרוויח מזה עוד לפני שמישהו חיצוני קרא שורה אחת.
התרחיש מומצא. חברת תוכנה קטנה שמוכרת מערכת לניהול גיוס למחלקות משאבי אנוש, ומפעילה בלוג עם עשרים מאמרים על תהליכי גיוס.
המאמרים נכתבים בפועל על ידי איש מוצר ועורכת חיצונית, וחלק מהטיוטות מנוסח בעזרת מודל שפה. באתר לא כתוב על זה דבר, והמאמרים חתומים בשם החברה.
מסמך הכללים שנכתב אומר שלושה דברים: הטיוטה יכולה להיווצר בעזרת כלי AI אבל כל נתון מאומת מול מקור אנושי לפני פרסום, כל מאמר חתום בשם אדם שאפשר לבדוק אותו, וטענות על תוצאות מגיעות רק ממקרים שהלקוח אישר בכתב.
מה שהשתנה בפועל: שני מאמרים ישנים ירדו, כי אי אפשר היה לאמת בהם מספר. זו העלות האמיתית של מסמך כזה, וגם ההוכחה שהוא לא קישוט.
בתחומים שיש בהם רגולציה מקצועית, רופאים, עורכי דין, יועצים פיננסיים, מסמך כזה גם מגן עליכם. הוא קובע מראש איך מנוסחות אמירות שעלולות להיקרא כייעוץ אישי, ומה נכתב בכל עמוד כהסתייגות.
כאן המסמך נוגע בעיקר לביקורות ולתיאורי מוצר: מי כותב את התיאור, האם הביקורות מסוננות, ומה קורה כשמוצר משתנה. חנות שמצהירה שהיא לא מוחקת ביקורות שליליות אומרת משהו שקשה לזייף לאורך זמן.
ככל שהקצב עולה, הסיכוי לסתירה פנימית גדל. המסמך הופך מכלי אמון לכלי תפעולי, כי הוא מה שמונע מחמישה כותבים לתת חמש תשובות שונות לאותה שאלה.
כתבו את המסמך בישיבה אחת, בעמוד אחד. תתחילו מהשאלה מה אנחנו לא מבטיחים, כי היא הקשה ביותר וגם המועילה ביותר. אחר כך עברו על עשרת העמודים המרכזיים ובדקו אם הם עומדים במה שכתבתם. כל סתירה שתמצאו היא או תיקון בעמוד או תיקון במסמך, ואסור להשאיר אותה פתוחה.
המלכודת היא להעתיק מסמך של מישהו אחר. הוא ייקרא חלק ולא יתאר את מה שקורה אצלכם, וברגע שהוא נסתר על ידי עמוד באתר הוא פועל נגדכם. מלכודת שנייה: לכתוב את המסמך ולא לחזור אליו לעולם. כללים שלא נבדקים הופכים תוך שנה לתיאור של אתר אחר.
עסק עם חמישה עמודים ובלי בלוג לא צריך מסמך כללי עריכה, וכתיבה שלו תיראה מוגזמת. שם מספיק עמוד אודות אמיתי ושם של אדם. המסמך נהיה רלוונטי מהרגע שיש תוכן שוטף, יותר מכותב אחד, או טענות עובדתיות שמישהו עשוי לבדוק.
אין ציון כזה ואין דרך למדוד אותו ישירות. מה שידוע הוא שמסמכי מעריכי האיכות מתייחסים לשקיפות על מי עומד מאחורי התוכן, וזו הערכה אנושית.
אין חובה כללית, ויש הבדל גדול בין ניסוח בעזרת כלי לבין ייצור תוכן בקנה מידה. אם אתם מצהירים, תצהירו בדיוק ובלי להתנצל.
הכתיבה עצמה, שעה עד שעתיים. מה שלוקח זמן הוא ההתאמה של העמודים הקיימים למה שכתבתם, וזו העבודה שבאמת שווה משהו.
אפשר, וזה אפילו עדיף לעסק קטן. מה שחשוב הוא שיהיה אפשר לקשר ישירות לחלק הזה ושלא ייבלע בין פסקאות שיווק.
ארבעת המימדים שגוגל מתארת במסמכי מעריכי האיכות שלה כדי להסביר מה נחשב תוכן טוב.
דף קבוע שמתאר מי כתב את התוכן: תפקיד, ניסיון, קישורים לפרופילים חיצוניים.
אימות טענה מול המקור שממנו היא הגיעה, לפני הפרסום ואחריו.
הצהרה גלויה איך מתקנים טעות שהתגלתה בדף: מה משתנה, מה מסומן, מה נשאר.
הגוף שמחזיק את המידע במקור ולא מדווח עליו בעקיפין: היצרן על המפרט, המשרד הממשלתי על התקנה, העסק על המחיר שלו.
המצב שבו אתר מכסה תחום שלם בעומק ובעקביות, ולא עמוד בודד בכל נושא.
הערך נבדק מול המקורות הרשמיים של הפלטפורמות. כשמשהו אינו ידוע, כתוב כאן שהוא אינו ידוע. שינויים מתועדים בארכיון העדכונים.
בלי מצגת, בלי התחייבות ובלי שיחת מכירה. עשרים דקות שבסופן תדעו אם יש כאן משהו בשבילכם.
לא בקטע של טפסים? [email protected]